יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

הצגת-הצללים הגדולה


אי שם בשלהי ימי המהפיכה התעשייתית, לפני כמה מאות שנים, נגזר עלינו, בני התמותה, להמיר את שעות היום שלנו (ולעיתים אף את שעות הלילה, אללי) תמורת תשלום כזה או אחר - בכך הבחין קרל מארקס כבר אי שם, במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אולם שיבחר מי מאיתנו לכלות את זמנו (החופשי!) מול מסך המחשב, בניהול חוות חיות או ערים דמיוניות (ע״ע פארמוויל, או Sim City Social), תמורת מטבע וירטואלי (virtual currency) או כל טובת הנאה אחרת - את זה אפילו הפילוסוף הגרמני הזקן לא היה מעלה על דעתו.. עד כדי כך זכה המושג ׳ערך׳ לרה-אבלואציה בתחילת המאה העשרים ואחת. 

Commercial crises put on trial, each time more threateningly, the existence of the entire capitalist society

קארל מרקס, המניפסט הקומוניסטי, 1848

ספרו של ג׳ון לנקסטר Capital, שמוקדש כל-כולו, על 521 עמודיו, לעיר הבירה האנגלית (capital) וליחסים המורכבים של זו עם ערך (value) והון (capital), הן בנכסים, והן בהון אנושי - עשה הרבה רעש במהלך חודשי הקיץ האחרון, כשאירועי האולימפיאדה שמו את לונדון על המפה התרבותית והחזירו לבריטים את תחושת המרכזיות והרלוונטיות שנדמה שהחלה להתפוגג, אי שם באמצע המאה העשרים, לטובת אחותה הצעירה, ניו-יורק שבארה״ב.


ספרו של לנקסטר מתרחש כאמור בלונדון, בשנת 2008, קצת לפני המשבר הכלכלי של ספטמבר (ה-Credit Crunch) שנתן את אותותיו הראשוניים דווקא בצד השני של האוקיינוס, אך מיהר למשוך אל המצולות גם ערים כמו לונדון ואף הורגש היטב באיסלנד הנידחת.

במרכז הרומן עב הכרס הזה, רחוב אחד, Pepys Road, ומגוון רחב של דמויות הדרות ברחוב זה, רובם אנשים ברי מזל, כמו תושבים רבים בעיר הבירה האנגלית, העסוקים באובססיביות הן בדימוים העצמי (ומכאן ערך ההון האנושי,) והן בהון הפיזי שהם מכלים את ימיהם בצבירתו.

בין הדמויות, רוג׳ר, מנהל חטיבת השקעות בבנק מקומי ואשתו המפונקת ארבלה; סמיתי, אמן אינסטלציות הגורף הון מיצירות רדי-מייד העושות שימוש ציני בפרובוקציה-לשם-פרובוקציה; פרדי, טלנט צעיר מסֶנֶגָל המתחיל קריירת הכדורגל באחד ממגה-מועדוני הכדורגל, שצמחו בקצב מסחרר בעשרים השנים האחרונות, והפכו לקונצרנים המייצרים בידור יקר להמונים; אחמד, המנהל ביד רמה מכולת מצליחה ברחוב פפיס, ועוד ועוד דמויות רבות המשוות לרומן שהעמיד לנקסטר מימדים דיקנסיים מכובדים.


הקשר בין האנשים (החומר האנושי, אם תרצו,) והמקום - לונדון במקרה הזה, וביתר שאת הרחוב בו הם גרים המתפקד כמיקרוקוסמוס בספרו של לנקסטר - השילוב הזה, ערך אנושי וערך נדלני, הופך לבעייתי במיוחד ברגע שנוצרת תלות-הדדית בין השניים, כפי שמעיד לנקסטר:


For the first time in history, the people who lived in the street were, by global and maybe even local standards, rich. The thing which made them rich was the very fact that they lived in Pepys Road. They were rich simply because of that, because all of the houses in Pepys Road, as if by magic, were now worth millions of pounds

מה שמוליד אָנוֹמַלְיָה בעייתית בפני עצמה, שכן:


As the houses got more expensive, it was as if they had come alive, and had wishes and needs of their own...
 

***
 
לנקסטר, כעיתונאי ומסאי מרקסיסט (מסא מעט ארוכה אך מבריקה פרי עטו, השואלת" 'מהי הרלבנטיות של מרקס היום, 193 שנה אחרי..' התפרסמה מוקדם יותר השנה בניו-יורקר) בוחן את עולמנו הקפיטליסטי-מאוחר בעין מזוינת, וחושף אמיתות-מוסכמות שנראה שלפעמים פסחנו על משמעותן כלאחר יד:

Luxury meant something that was by definition overpriced, but was so nice, so lovely, in itself that you did not mind, in fact was so lovely that the expensiveness became part of the point, part of the distinction between the people who could not afford a thing and the select few who not only could, but also understood the desirability of paying so much for it

אך כאֵל-אחראי (האין הסופר כמוהו כאֵל כל-יכול השולט בנראטיב ובדמויות כאוות נפשו, ובמחי-יד מחליט: מי יחיה ומי ימותון?) הוא אינו מניח לדמויות שבספרו לשקוע בסיאוב שמסלול חייהן עלה עליו. 

הוא מציב בפניהם מראה גדולה, החושפת את חייהם במלוא עליבותם, באמצעות סט של דמויות אחרות, הפכים מוחלטים מהם: מאטיה, צעירה הונגריה המתפקדת כנני במשרה מלאה לילדיהם שלוחי-הרסן של בני הזוג 
רוג׳ר וארבלה; האסיסטנט הממורמר של באמן סמיתי, שמשוכנע שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה ממעבידו, וזבינגייב, שיפוצניק פולני הנקרא לבצע מגוון עבודות מיותרות בביתם של רוג׳ר וארבלה, כשבמוחו חולפים דברי ביקורת על עולמם המנותק:

There was in Zbigniew's opinion something fundamentally wrong with a culture that had all this work and all this money going spare, just waiting for someone to come and pick it up, almost as if the money was just lying around in the street...

ג׳ון לנקסטר מצליח להעמיד ברומן שלפנינו פורטרט מהימן של זמננו, בעתות-משבר (על שני רומנים אחרים, פרי עטם של סופרים אמריקאים, המתמודדים גם הם עם תוצאות המשבר הכלכלי של 2008, כתבתי כבר כאן וכאן,) אך, בסופו של דבר, הרבה חדש אין כאן.

קוראים שירצו ללמוד עוד דבר מה על המנגנון שמניע את הצגת-הצללים הגדולה שיש שמכנים אותה בשם האניגמטי, 'כלכלה', ימצאו בוודאי יותר פרטים עסיסיים בספרות-העיון העניפה שהוקדשה לניתוח המשבר בארה"ב ובאנגליה.

4 תגובות:

  1. הוווו.... התבאסתי שהתגובה הראשונה שלי לא פורסמה...אנסה לשחזרה:
    בכל פעם שנכנסתי לסטימצקי ראיתי את הספר עבר הכרס הזה והיססתי לקנותו, אבל הנה, כל מה שאני מהססת אתה לא - מקדים אותי. ואולי אף נהנה...
    וזה בדיוק העניין: לא הבנתי אם באמת אהבת את הספר..

    אחרי הקדמה כל כך מרשימה לא הצלחתי להבין את הקשר בינה לבין המשך הספר.. זאת אומרת: הקפיטליזם ניצח..?

    השבמחק
  2. ראשית, כן, מירב. הקפיטליזם אכן ניצח, לפחות לעת עתה.
    אולם יש לתת את הדעת, כמו שמארקס אומר, על המחיר שהחברה משלמת על ׳חזירותה׳, מחיר שבא בד״כ לידי ביטוי בעתות משבר (אבטלה; אינפלציה, וכו..)
    ספרו של ג׳ון לנקסטר שווה קריאה, לטעמי, אך הוא קצת ארוך מידי ומפוספס..

    השבמחק
  3. תקופה קצרה ביותר היה נדמה שיש תקווה לאנושות מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 ועד למלחמת העולם הראשונה.. ותיאוריות רדיקליות כבשו בסערה חברות שונות. אבל ראה מה קורה ברוסיה ובסין "הקומוניסטית", המציאות היא שהאנושות היא קפיטליזם חזירי עוד משחר ימיה ונחלקת למנצלים ומנוצלים. וזה שהיום היא עוטה על עצמה חליפות ומקשטת את דברי ימי ההיסטוריה שלה בספרות עיונית אין זו אלא פאסדה מאוסה המסתירה את העובדה שאדם לאדם זאב

    השבמחק
  4. אכן הקפיטליזם ניצח, לצערנו.. המידות הושחתו
    אך לא הבנתי עד כמה מזה מובהר ומובהק בספר, האם הספר מושתת על הפילוסופיה של מארקס ?

    חייבת לציין שאצלי אופטימיות מהולה בנאיביות מובילה אותי לחשוב ולקוות שאכן תתפתח אידיאולוגיה חדשה, אידיאולוגיה שערכים כמו ואהבת לרעך כמוך ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך יהיו מהולים בה

    :)

    השבמחק