יום שישי, 21 באפריל 2017

ולטר בנימין, בין הילה להארה


את מאמרו של ולטר בנימין יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני קראתי לפני שמלאו לי עשרים שנים. אולי זה היה מוקדם מידי להתוודע לסופר שכתיבתו (ואישיותו) כה טעונים (נדמה לי שעשיתי את אותה ׳טעות׳ עם קפקא, שכמו קוראים רבים אחרים ׳הכרתי׳ בשנות העשרה המאוחרות שלי, ולא חזרתי אליו מאז.)

מאז אותה קריאה ראשונית, נותרה בעיני רוחי מעין הילה שאפפה את בנימין וכתביו, הילה שבה-בעת סימלה את החד-פעמיות של הקריאה הראשונה וכן את היִרְאָה מפני קריאה שניה - עד כדי כך נותר בי הרושם שהכתיבה של בנימין בלתי-חדירהלא נגישה, כאילו מעטה של ערפל מונע מן הקורא לחדור אליה.

ההילה הזו, שהיתה קיימת כמובן רק במוחי, הרתיעה אותי מלהתקרב אל בנימין שוב, ואף שמאוחר הרבה יותר קניתי את קובץ המאמרים Illuminations כשנתקלתי בו בחנות ספרים משומשים (הספר ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם הרהורים כרך במבחר כתבים) לא שבתי לקרוא בכתביו של בנימין עד לאחרונה, בעקבות קריאה בספרו של אדמונד וייט, The Flaneur והחלטתי ׳לתת לו הזדמנות שניה׳ (כלומר, לקום מהכורסא, ללכת חצי מטר, לשלוף את הספר מהספריה, ולקרוא בו בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הפוגה מספרו של וייט.)


***

אני משתמש בכוונה במושג הילה בהקשר שונה מזה שבנימין הגה בספרו. ההילה היא מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין לניתוח של התרבות המודרנית (פופולארית). היא מסמלת את האותנטיות הראשונית של היצירה, אותנטיות שנעלמה החל מהופעתם של הצילום ומייד אחריו הקולנוע, אמנויות שהשיעתוק והשכפול הוא חלק מהותי מטבען.

לדידו של בנימין, ההילה של יצירת האמנות אבדה בעידן הטכנולוגי/מודרני: השכפול הסדרתי אמנם הפך את יצירת האמנות לנגישה הרבה יותר להמונים, אולם הוא עשה זאת ׳על חשבון׳ חד-פעמיותה של היצירה (בראשית היתה רק מונה ליזה אחת, אם תרצו. וכל שכפול של היצירה בספר אמנות הופך את המקור ל׳זול׳ יותר..)

אותה הילה עוטפת, שוב במוחי אך אולי גם במוחותיהם של רבים אחרים, גם את יצירותיו של הצייר ההולנדי בן המאה החמש-עשרה הירונימוס בוש או האמן הגרמני בן המאה-העשרים ג׳וזף בויס; היא נעה סביב כתביהם של הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנסואולי גם סביב המאבק שלי, היצירה האוטוביוגרפית של הסופר הנורווגי העכשווי קרל אוּבה קנאוסגורדהרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, וכפי שניתן להבין היא סובייקטיבית מאוד ונתונה להשפעת... אדם אחר היה בקלות מציב בה את הסופר הצרפתי מרסל פרוסט או את המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה; את הזמרת מרדית מונק או את פרנק זאפה.


***

Illuminationsכאמור, הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינים שונים שהעסיקו את בנימין, ועליהם כתב בעיקר לעיתונים בין השנים 1926-1940. הקובץ כולל גם את שניים ממאמריו הקאנוניים ביותר: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכנישהזכרתי לעיל, ותזות על פילוסופיה של ההיסטוריה. 

אך אני בחרתי למצוא את דרכי חזרה לחיקו של בנימין דווקא דרך שני טקסטים שוליים יותר, אך קרובים יותר לליבי: האחד דמותו של פרוסט (The Image of Proust) והשני, פורק את ספרייתי, הרצאה על איסוף ספרים (Unpacking my Library. A Talk about Book Collecting.) 

אתחיל דווקא מהשני, שזמין במלואו לקריאה באנגלית כאן (וכאן ניתן לקרוא פרגמנטים מתורגמים לעברית.) במאמר הקצר הזה, שנכתב בשנת 1931, בנימין מתאר את אהבתו לספרים, אותה הוא מכנה ׳ביבליומניה׳, וכן את הרגלי קניית ואיסוף הספרים שלו.

בנימין מתאר כיצד בעקבות מעבר לדירה חדשה, הוא פורק את עשרות ארגזי הספרים שלו, ותוך כדי זה הוא מפליג במחשבות על מהות איסוף הספרים. הקשר של הסופר ואספן לספריו הוא, כמובן, קשר ריגשי עמוק. כמו כל אספן ספרים שראוי לטייטל, בנימין זוכר במדויק את נסיבות רכישת כל ספר וספר (האחד נקנה במכירה פומבית, השניה בביקור קצר בעיר זרה, וכן הלאה..)

פריקת הספרים וסידורם על המדף נהפכים, אם-כן, למסע בעברו ובנבכי רגשותיו של הסופר. זו הזדמנות עבור האספן להתוודות, בפני הקורא ובפני עצמו. ניסיון לנתח את המניעים העומדים מאחורי איסוף ספרים וסידורם (כתבתי כבר על ניסיונו הנואש של הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק למיין את ספריו ולעשות 'סדר' בספריה שלו לפי כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות; אינספור שיטות..) 

הנה כך פותח בנימין את המאמר:

I am unpacking my library. Yes I am. The books are not yet on the shelves, not yet touched by the mild boredom of order [...] I must ask you to join me in the disorder of crates that have been wrenched open, the air saturated with the dust of wood, the floor covered with torn paper, to join me among piles of volumes that are seeing daylight again after two years of darkness, so that you may be ready to share with me a bit of the mood -- it is certainly not an elegiac mood but, rather, one of anticipation -- which these books arouse in a genuine collector

ובהמשך, בנימין חושף את מעלותיו המיוחדות של אספן הספרים:

Collectors are people with a tactical instinct; their experience teaches them that when they capture a strange city, the smallest antique shop can be a fortress, the most remote stationery store a key position. How many cities have revealed themselves to me in the marches I undertook in the pursuit of books!

בנימין מזמין את הקורא להצטרף אליו לסיור קצר, ממש לוקח אותו בידו. בקריאה שניה, מעטפת היִרְאָה בה עטפתי את כתביו של בנימין נראית מבדחת, כמובן. על גבול הגרוטסקי. עד כדי כך כתיבתו של בנימין נגישה, ומזמינה. 

בהקשר זה, זהו טקסט מצוין להתוודעות ראשונה לכתיבתו של בנימין.


***


Proust managed to make the pointless story interesting

הטקסט השני, כאמור, עוסק בדמותו של מרסל פרוסט. בנימין, כך למדתי מההקדמה הארוכה ומפורטת שכתבה חנה ארנדט לספר, היה ראשון מתרגמי פרוסט לגרמנית. 

הנה כך הוא כותב על האֶפּוֹס של הסופר היהודי-צרפתי, בעקבות הזמן האבוד:

The latin word textum means 'web.' No one's text is more tightly woven than Marcel Proust's; to him nothing was tight or durable enough. From his publisher Gallimard we know that Proust's proofreading habits were the despair of the typesetters. The galleys always went back covered with marginal notes, but not a single misprint had been corrected; all available space had been used for fresh text. Thus the laws of remembrance were operative even within the confines of the work. For an experienced event is infinite - at any rate, confined to one sphere of experience, a remembered event is infinite, because it is only a key to everything that happened before it and after it. There is yet another sense in which memory issues strict weaving regulations. Only the actus purus of recollection itself, not the author or the plot, constitutes the unity of the text. 

בנימין מתייחס פה, כמובן, לאינסופיות המאפיינת את יצירתו של פרוסט, שכתב טקסט-על שכולו מורכב מפרגמנטים של זיכרון. פרגמנטים שכידוע עשויים להימשך כחצי עמוד במקרה אחד, ובמקרה אחר נמרחים על-פני עשרות עמודים, אך ישנו קשר אדוק ביניהם שאינו ניתן להתרה: הזכרונות הללו והקשרים העדינים הקיימים ביניהם הם-הם היצירה שפרוסט הצליח להעמיד בכוחות עילאיים, לא-אנושיים ממש:

What was it that Proust sought so frenetically? What was at the bottom of these infinite efforts? Can we say that all lives, works, and deeds that matter were never anything but the undisturbed unfolding of the most banal, most fleeting, most sentimental, weakest hour in the life of the one to whom they pertain? 

ממה בעצם מורכב הסיפור שפרוסט טווה, שואל בנימין? מהם החומרים שבעזרתם הוא בונה את בית-העל הזה שהוא-הוא בעקבות הזמן האבוד?

We know that in his work Proust did not describe a life as it actually was, but a life as it was remembered by the one who had lived it. And yet even this statement is imprecise and far too crude. For the important thing for the remembering author is not what he experienced, but the weaving of his memory, the Penelope work of recollection.

פעולת הזיכרון ניצבת במרכזו של בעקבות הזמן האבוד, אומר בנימין. הסופר הזוכר לוקח את קוראיו למסע בנבכי תודעתו, דרך מארג מחשבותיו המפותלות, מבעד לענני השיכחה. 

אך למה פרוסט עושה את כל זה? מה המשמעות של דיברור הזכרונות הגובל בפטפטת אימפולסיבית? נדמה שבנימין עושה סוג של ׳קפיצה קוגניטיבית׳  בהקשר זה, לקראת סוף המאמר, ומגיע ל׳הארה׳ הבאה בנוגע לספרו של פרוסט:


A la Recherche du temps perdu is the constant attempt to charge an entire lifetime with the utmost awareness. Proust’s method is actualization, not reflexion. He is filled with the insight that none of us has time to live the true dramas of the life that we are destined for. This is what ages us – this and nothing else. The wrinkles and creases on our faces are the registration of the great passions, vices, insights that called on us; but we, the masters, were not home. 

וואו.

יום רביעי, 19 באפריל 2017

בואי. דייויד בואי


לסיימון קריצ'לי התוודעתי בתחילת שנת 2016, כשרכשתי את ספרו, Memory Theatre שראה אור בהוצאת Fitzcarraldo Editions הבריטית. אני מודה ומתוודה שקראתי רק כמה עשרות עמודים בספר שהצליח לעורר את סקרנותי אך לא נעדר גם מנימה יבשושית-אקדמית אז הנחתי אותו במהרה לטובת ס]ר אחר.. למזלי, כמה ימים אחרי מותו של דייויד בואי, שלחו לי, בצירוף מקרים ראוי לציון, עותק דיגיטלי של ספר אחר של קריצ׳לי, Bowie. 

זהו ספרון דקיק שראה אור שנתיים קודם לכן, כשבואי עוד היה חי ובועט, אז קשה לחשוד בקריצ׳לי בפופוליזם או בניסיון להרוויח על גבו של המת הטרי (אלא אם כן קריצ׳לי ידע משהו שרוב בני התמותה האחרים לא ידעו..) 

לאחרונה נתקלתי בספר שוב, הפעם בעותק פיזי ממש, בחנות של מוזיאון האמנות Hamburger Bahnhof שבמערב ברלין, וכמובן שקניתי אותו מייד (לא יכולתי להשאיר את הספרון הקטן והחביב מיותם..)

***

קריצ'לי הוא פילוסוף בריטי המתגורר בניו יורק למעלה מעשור, שם הוא מלמד בבית הספר החדש (The New School) וכותב טור פילוסופי לניו יורק טיימס. בגיל 57, באמתחתו למעלה מעשרים כותרים שכתב בעיקר ב17 השנים האחרונות, ביניהם ספרי עיון על מרטין היידגר וכן, גם על דייויד בואי.

בואי משלב לכאורה בין כמה ז׳אנרים: ביוגרפיה (של בואי,) אוטוביוגרפיה (של קריצ׳לי,) וספר עיון (ניתוח שיריו ואלבומיו של בואי, וכמובן גם ניתוח של אישיותו [הציבורית] של בואי.)

בניגוד למה שניתן היה לצפות מטקסט שנכתב ע״י פילוסוף, זהו איננו כלל טקסט יבשושי שנסחף אחר ניסוחים אנליטיים ארוכים ו׳מאבד׳ את הקורא על הדרך.. למעשה, הספר מורכב מ24 פרקים קצרצרים בהם קריצ׳לי מדלג על תחנות שונות בחייו-שלו, רגעים בחייו בהם האלבומים שבואי פירסם משנות השמונים של המאה-ועשרים עד לתחילת המאה העשרים-ואחת, היו בה בעת מוזיקת הרקע של פסקול חייו וכן ליוו נקודות מפנה חשובות בחייו.

נקודת המוצא של הספר היא אישית: קריצ׳לי מספר על ההשפעה של בואי על ילדותו ונעוריו בשנות השבעים. הפרק הראשון בספר (יותר אנקדוטה מאשר פרק.. הוא נמשך כשניים וחצי עמודים בלבד!) נקרא My First Sexual Experience והוא נפתח כך:


Let me begin with a rather embarrassing confession: no person has given me greater pleasure throughout my life than David Bowie. Of course, maybe this says a lot about the quality of my life. Don’t get me wrong. There have been nice moments, some even involving other people. But in terms of constant, sustained joy over the decades, nothing comes close to the pleasure Bowie has given me.
ובסוף הפרק הקצרצר המתאר את ה׳מפגש׳ הראשון של קריצ׳לי עם בואי, הוא מוסיף..

I was twelve years old. My life had begun.

מנקודה זו קריצ׳לי ממשיך כאמור בתיאור השפעת שיריו של בואי על חייו. הוא מנתח מושגים קוטביים בשיריו של בואי, שמביאים לידי ביטוי את מיגבלותיו של המצב האנושי: כמו מלאכותי (Artificial) מול מקורי (Authentic),אמת אמנותית מול שקר ומסיכה (בואי אימץ כידוע בכל אלבום פרסונה אחרת..) אוטופיה מול דיסטופיה, וכן מוטיביים מרכזיים בשיריו של בואי כמו זרות ובדידות מוטיבים הבאים לידי ביטוי במיוחד סביב דמות החייזר (Alien/Alienation) החוזרת בשיריו של בואי, לכל אורכה של הקריירה שלו. 

קריצ׳לי מתעכב גם לא פעם על ההשפעות התרבותיות על שיריו של בואי (קולנוע גרמני מתחילת המאה העשרים וגם הקולנוע המאוחר יותר של אלפרד היצ׳קוק; ספריו של ויליאם בורוז; וכן כתביו של ניטשה, ובעיקר דמות אדם-העל (Superman) שבדידותו מביאה אותו פעמים רבות בשיריו של בואי להתאבדות, מעשה שקריצ׳לי מפרש לאו-דווקא כמעשה טראגי אלא יותר כקריאה נואשת לאהבה: In a love-less world, love can only be saved through death, כי החיים קצרים מאוד והאושר בר-חלוף וחמקמק. 

דרך שלל ניתוחים אלו מציע קריצ׳לי כאמור פרשנות פילוסופית ותרבותית עשירה לשיריו ואלבומיו של בואי, עד לאחרונים שבהם, בם הוא מזהה לא מעט התייחסות לעברו האישי ולפרסונות שיצר (והרג) לאורך הקריירה שלו, קינה על הזיקנה והמוות הקרוב, וכן לא מעט כמיהה ונוסטלגיה לעולם שאבד ולמשמעות אמיתית ומזוככת. 

בסופו של דבר, קריצ׳לי מסכם, נקודת המבט של בואי  ייחודית בכך שהיא מאפשרת התבוננות מהצד על העולם, התבוננות מהצד שמאפשרת לראות דברים באור לגמרי אחר: 


Music like Bowie’s is not a way of somehow recalling human beings affectively to a kind of pre-established harmony with the world [...] Rather, Bowie permits a kind of deworlding of the world [. . .] In this sense, music is a discord with the world [. . .] a withdraw that might permit us to see things in a utopian light. 

***

זהו ספרון קטן אך מסקרן ומעשיר מאוד. מעריציו של בואי וגם סתם סקרנים (כמוני) ימצאו בו הרבה עניין. מבחינתי, הוא שווה גם קריאה שניה.

יום שני, 27 במרץ 2017

בחזרה לזבאלד


הבטחתי לכתוב עוד על ספרו החדש של סופר האמריקאי-ניגרי הצעיר טג׳ו קול, אסופת מאמרים בשם Known and Strange Things, והנה אני מקיים את הבטחתי.

קראתי עד כה כשמונה מתוך חמישים וחמישה המאמרים שבספר (לזכותי אומר שאני לא קורא איטי כצב, פשוט קראתי כמה ספרים אחרים בין לבין, עליהם אדווח כאן בעתיד הקרוב.)

שניים מן המאמרים האלו עסקו, איך לא, בסופר, מסאי ומשורר הגרמני, וו.ג.זבאלד. שניהם פורסמו במקור ב-New Yorker והם זמינים לקריאה אונליין.

He is, among other things, a poet of the disregarded

בראשוןPoetry of the Disregarded, קול כותב על השירה של זבאלד. הוא  מתייחס בעיקר לשירים של זבאלד שמופיעים באסופה Across the Land and the Water, שירים שזבאלד כתב בין השנים 1964-2001 ושפורסמה בתרגום לאנגלית ב-2012.

אקדים ואומר ששיריו של זבאלד עוד לא תורגמו לעברית, ולפחות מהדוגמאות שקול מביא במאמרו, ומשיטוט קצר ברשת (מצאתי שלושה שירים שתורגמו לעברית מאנגלית, כאן. חשוב לציין שעל אף שזבאלד חי למעלה ממחצית חייו באנגליה, הוא כתב את כל יצירותיו בגרמנית..) נראה שבניגוד לפרוזה שלו, שלעיתים קרובות לוקחת את הקורא למסע ארוך דרך עולם המחשבות והאסוציאציות של הסופר (עולמו התרבותי, ניתן לומר בקצרה..) השירה של זבאלד תַּמְצִיתִית ומינימליסטית, ופעמים רבות נדמה ששיריו הם לא יותר ממה שקול מכנה ׳סקיצות לרעיונות.׳ 

המאמר השניAlways Returning, בקריאה ראשונה נדמה אנקדוטלי משהו. קול מתאר ביקור במחוז נורוויץ׳ באנגליה, שבמהלכו עלה לקברו של זבאלד (הסופר הגרמני חי בנורוויץ׳ ולימד אוניברסיטת מזרח אנגליה, מ1971 עד למותו מתאונת-דרכים בשנת 2001.) 

בתחילת המאמר, קול מזמין מונית שתיקח אותו ממעונות האוניברסיטה עד לכנסיית סנט.אנדרו, בה נקבר הסופר הנערץ. הנסיעה במונית מזמנת לו מפגש בלתי-צפוי עם נהג שמספר לקול על ההיסטוריה של האזור, ובעיקר על שדות התעופה הנטושים שהוקמו בימי מלחה״ע השניה ע״י בעלות הברית, ושימשו לאלפי הגיחות של טייסים בריטים ואמריקאים שהפציצו את גרמניה יום-יום. קול מקשיב לסיפוריו של הנהג ונזכר שגם זבאלד הזכיר את שדות תעופה של מזרח אנגליה בספרו (אוסטרליץ?.)

הנסיעה לקברו של זבאלד טעונה מאוד עבורו, והשיחה הקצרה עם הנהג משמשת לו הסחת דעת מבורכת. עד כאן הפְּשָׁט.

גילוי מאוחר: בעת כתיבת הפוסט הזה, חיפשתי את הגרסה הדיגיטלית של המאמר באתר ה-New Yorker והתפלאתי לגלות שבניגוד לגרסה המודפסת, שהופיעה כמה שנים לפני זו המודפסת, קול מתייחס לזבאלד כ-S בלבד. 

למעשה, ללא הבהרה מפורשת שמדובר במאמר על זבאלד, מעטים מהקוראים היו מבינים למי קול מתייחס. הנה, כך מתייחס קול לנסיבות מותו של זבאלד: 

It was about a mile away from where we were, in Framingham Pigot, in December, 2001, that S. had had a heart attack while driving his Peugeot. The car crashed and S. had died instantly

וכך הוא מתאר את הביקור בקברו של הסופר:

I searched. Finally, coming around the chancel, I saw S.’s gravestone: a slab of dark marble, a slender marker shaded by a large green bush. There he is, I thought. The teacher I never knew, the friend I met only posthumously. Some water had trickled down the face of the slab, making the “S” of his name temporarily invisible, as well as the second “4” in 1944 and the “1” in 2001. The erasures put him into a peculiar timelessness.

האם השימוש ב-S, כפי שהוא נקרא בציטוט האחרון פה, הוא מטאפורה לארעיותם של החיים? האם זהו דימוי לקושי של קול להתמודד עם מותו של ׳המורה שלא הכיר, החבר שפגש רק אחרי מותו׳..? או שמא מדובר בהחלטה לא-מודעת של הבן, קול, למחוק את שם האב, זבאלד, כלומר את דמותו המיתית, הקשה מנשוא - סוג של התמודדות עם השפעתו של זבאלד על כתיבתו של קול. 

הרבה נכתב על הקשר בין הסופר הצעיר קול וזבאלד המנוח. ביקורות רבות תיארו את קול כ׳ממשיך דרכו של זבאלד.׳ קול עצמו התייחס, באירוניות-מה, להשוואה בינו לבין זבאלד, בראיון שקיים ב-2015:

A reader wrote to me this week to ask whether the last few pages of the Brussels section were influenced by Kieslowski's Red. The answer, of course, was yes. I was delighted to get this note. Open City is a reader's writing, and it is completely infected with other readings, of texts, of films, of pieces of music, and other artifacts. The pity in taking the Sebald thing and sticking to it means that you then miss the Woolf, the Wong Kar Wai, the Michael Baxandall. You think you've found the one key, but the book has many keys. Also, the Sebald thing can obscure a key issue in the book: this is a narrative troubled from beginning to end by Julius's origin in Africa. It is a book about historical memory, it is an African book, it is a city book, and it is a book about male privilege. Only one of those things is properly Sebaldian. Having said all that, I love Sebald. Are you kidding me? Who wouldn't want to be flatteringly compared to one of the most interesting contemporary writers? But there are limits to it, and I'd generally rather be read and understood than flattered (or, as occasionally happens, summarily dismissed)

כן. קול מסכים שהוא חב חוב גדול לזבאלד. אך גם לוירג׳יניה וולף, ולקשישטוף קישלובסקי, ולרבים וטובים אחרים. לקרוא את ספרו עיר פתוחה לאורו של זבאלד בלבד תהיה טעות, אומר קול.

קול מוצא נחמה ב׳מצוות הזיכרון׳ (אם לשאול מונח יהודי משהו..) בן-הלוויה שלו, נהג המונית ג׳ייסון, מנסח זאת כך:

Jason said, as though he were commenting directly on my own silent thoughts: These people are worth remembering. It’s nice to think that people will want to remember the past, because it shapes who we are, at the end of the day. I try to remember, you know

יום שני, 20 במרץ 2017

אני זוכר את ז׳ורז׳ פרק


זיכרון הוא דבר בלתי-אפשרי
לחזור לאחור ולגלות דברים שקראת לפני שנים, שמות שהיכרת מזמן, פנים  שתוויהם נחרטו בזכרונך - חלקם נותרו איתך, חלקם נעלמו והנה הם שבים וצפים - אתה מרים ספר, או מגזין ישן, מנקה את מעטה האבק הדק שנערם עליהם, פותח ומעלעל בדפיהם, ומשיב אותם חזרה למקומם.


לז'ורז' פרק התוודעתי אי-שם בשנת 1997, כשראה אור כתב העת הראשון של המעורר במתכונתו ה'חדשה', והוא בא לעזרי מאז פעמים רבות (פרק, לא המעורר..)


המעורר 1 הוקדש רובו ככולו לסופר הצרפתי האהוב. לימים ראו אור עוד חמש מהדורות עד שנדם קולו של כתב העת הנפלא הזה.

זכור לי ששמרתי את כל שש המהדורות, אך אי שם בין מעברי הדירות הרבים הם אבדו, ונותרו בזיכרון בלבד.


***

הזיכרון משחק תפקיד משמעותי בכתביו של פרק. אני משתמש בתואר הגנרי 'כתבים' מפני ש׳ספרים׳ הוא תיאור אובייקטיבי מידי (מלשון 'אובייקט') ו׳רומנים׳ גם יחטא לעושר שפרק הוציא תחת עטו, למגוון הז'אנרים בהם שיחק במהלך חייו הקצרים (הוא הגיע לגיל 46 ו׳נכנע׳ למחלת הסרטן - לאחר מותו הוענק לכוכב הלכת הקטן מס' 2817 השם פרק, הנה אנקדוטה שוודאי כבר הכרתם. לפחות חלקכם..)

נתחיל מהסוף. כך סיכם פרק את הקריירה הספרותית שלו, בספר שראה אור בשנת 1985, כשלוש שנים לאחר מותו:


 « Si je tente de définir ce que j'ai cherché à faire depuis que j'ai commencé à écrire, la première idée qui me vient à l'esprit est que je n'ai jamais écrit deux livres semblables, que je n'ai jamais eu envie de répéter dans un livre une formule, un système ou une manière élaborée dans un livre précédent. (…) En fait, me semble-t-il, au-delà de ces quatre pôles qui définissent les quatre horizons de mon travail -le monde qui m'entoure, ma propre histoire, le langage, la fiction-, mon ambition d'écrivain serait de parcourir toute la littérature de mon temps sans jamais avoir le sentiment de revenir sur mes pas ou de remarcher dans mes propres traces, et d'écrire tout ce qui est possible à un homme d'aujourd'hui d'écrire : des livres gros et des livres courts, des romans et des poèmes, des drames, des livrets d'opéra, des romans policiers, des romans d'aventures, des romans de science-fiction, des feuilletons, des livres pour enfants… 
Penser/classer, Georges Perec

ובתרגום לעברית:

אם אנסה להגדיר את מה שניסיתי לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, הרעיון הראשון שעולה במוחי הוא שמעולם לא כתבתי שני ספרים זהים, שמעולם לא התחשק לי לחזור בספר על נֻסְחָה, על מבנה או רעיון שכבר שכללתי בספר שקדם לו. (...) למעשה, נדמה לי שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האפיקים של כתיבתי - העולם שסובב אותי, העבר שלי, השפה, הבִּדְיוֹן -, שאיפתי כסופר היא לחלוף על-פני כל הספרות של זמני מבלי לשוב אי-פעם על עקבותיי, ולכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום: ספרים עבי-כרס וספרים קצרים, רומנים ושירים, מחזות, לִבְרִיות לאופרה, ספרי מתח, ספרי הרפתקאות, ספרי מדע-בדיוני, סיפורים בהמשכים, ספרי ילדים...
ז׳ורז׳ פרק, לחשוב/למיין


***

לכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום. במידה רבה, אומר פרק, הכתיבה איננה אלא ניסיון תמידי לא לחזור על עקבותיך. כלומר, להימנע ממבט אחורה, אל העבר. לכתוב משהו חדש, משמע להביט קדימה, אל עבר העתיד. 

יש משהו מעורר הערכה בשאיפה הטוטאלית, ומעט ילדותית/נאיבית, של פרק. אולם כל זכר של ציניות נמחק כשמגלים שפרק אכן עמד במשימה שהציב לעצמו: כ״א מספריו נכתב כבתוך ז׳אנר אחר לגמרי, ויש כמה, כמו W או זכרון-הילדותספרו הסמי-אוטוביוגראפי (או שמא ׳אוטוביוגרפיה בדיונית׳..) שנעים בין כמה קטבים בה-בעת.

ואם זאת, למרות שפניו תמיד פנו קדימה, חלק מהותי ביצירתו של פרק היה עוסק בזיכרון.  

W או זכרון-הילדות היה הספר השני של פרק שקראתי, כשהייתי בן עשרים בערך. הספר (התרגום הראשון של פרק לעברית) ראה אור כמה שנים לפני-כן בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. מעבר למשמעות המילולית של העלילה, אני לא חושב שהתעמקתי או הצלחתי להפנים את המהות המיוחדת של הספר הזה, שמורכב משתי עלילות הנמסרות לסירוגין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן: האחת, ספר זכרונות  המורכב מפרגמנטים על ילדותו של המְסַפֵּר (האם זה פרק?) במהלך מלחמת העולם-השניה; בשניה מתאר המְסַפֵּר אִי קטן בשם W בו מתנהלת חברה ספק על פי אידיאל אולימפמי ספק כמחנה ריכוז טוטאליטארי .

למרבה המזל, הזדמנה לי הזדמנות שניה לקרוא את הספר, בצרפתית הפעם, במסגרת סמינריון באוניברסיטה (לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא ספרים פעם שניה, או שלישית. כמה ספרים פספסנו כשקראנו אותם ב׳תקופה לא טובה׳, או מוקדם מידי, ואולי אפילו מאוחר מידי בחיינו..) זו היתה קריאה זהירה יותר בספר, והתייעצות במקביל לקריאה בפרקים מן הביוגרפיה של דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים הולידו תובנות חדשות על כתיבתו של  פרק, ובפרט על ניסיונותיו החוזרים ונשנים להציל את עברו מתהום השיכחה.

הנה ציטוט קצר מספרו של בלוס, בו הוא מתייחס לשמו של פרק, ובמידה רבה גם לזהותו כסופר:


ב‮"‬אוטוביוגרפיה הבדיונית‮"‬ המרגשת והמוזרה שלו, W או זכרון–הילדות, מביא פרק תיאור קצר ומסועף של ההיסטוריה הלשונית של שמו. הוא מציין, במדויק אך שלא לעניין, שברוסית המילה פרץ (המתועתקת בדרך כלל מהקירילית כ-p'erets‭ ‬) משמעותה פלפל. הוא גם מנדב את המידע שבהונגרית perec‭‬, המבוטא כ"פרץ‮"‬, כמו בפולנית, פירושו טבעת–לחם. למעשה, "פרק‮"‬ נשמע בהונגרית הרבה יותר כצירוף הכבולsósperec‭ ‬ הנהגה כ"שושפרץ‮"‬, שמשמעותו המילולית היא "טבעת לחם מומלח‮"‬, כלומר בייגלה. הדבר יוצר בדיוק את אחד מאותם משחקי מילים בצרפתית שבהם אהב פרק להשתעשע, שהרי "שושפרץ‮"‬ הוא הצורה הקרובה היותר להגיית השם שלו עצמו, ז'ורז' פרק בהגייתו במבטא הונגרי, סרבי או פולני: "שושפרץ‮"‬ לעומת "ז'ורז'פרץ‮"‬. 

בייגלה הוא גליל בצק מאורך הנאפה בלולאה כפולה, פחות או יותר בצורת הספרה שמונה: שני חורים הקשורים זה בזה רק באמצעות לחם. ההגייה הפולנית של פרק, פרץ, היא כאמור "חור‮"‬ בעברית – ושושפרץ ההונגרי הוא לחמנייה שבה שני חורים. הקשר עם פרץ הוא מקריות טהורה, שהרי אין כל קשר בין השפות המעורבות, אך כאשר היה פרק בבלגרד – בגיל עשרים ואחת ומאוהב – חבריו היוגוסלבים הקניטו אותו ללא רחמים על היותו סתם petit‭ ‬pain (מילולית: "לחם קטן‮"‬). כמה שנים אחר כך הוא התנקם בהם בסתר בהטמנת כמה פיסות בייגלה וכן כמה חצאי–אמיתות ב-‮‬W או זכרון–הילדות. פרק הפך משחק מילים רב–לשוני למעין גורל, כאילו נקרא בשמו פעמיים "איש הפערים‮"‬.    

(ספרו של בלוס ראה אור שנה שעברה בהוצאת בבל [פרק חייב את רוב הכרתו בעברית להוצאה, שהוציאה לאור שישה ספרים פרי עטו, בנוסף לאוטוביוגרפיה של בלוס, שתירגם רבים מספריו של פרק לאנגלית. בצרפתית ראו אור כ-21 ספרים פרי עטו של פרק עוד בימי חייו, ו23 לאחר מותו, השניים האחרונים שבהם בשנה שעברה בלבד, ועוד היד נטויה..)

***

פרק הוא דוגמא מצוינת לכתיבה במצב תמידי של ׳סכסוך׳: סכסוך בין ז׳אנרים, בין הווה ועבר, בין זיכרון ובדיון.. ברבים מספריו, הוא מעבה את עלילות ספריו עם דקויות ורמזים, עם משחקי תעתועים ומבוכים עלילתיים. בחיפוש הדקדקני הזה אחרי מה שהיה ונעלם, אחרי מה שאבד ואינו ניתן להשבה בדיוק כפי שהיה, הוא למעשה מהדהד את דבריו של בורחס ש'ההווה הוא אינסופי, כי העתיד אינו אלא תקווה, והעבר הוא זיכרון בלבד.׳


אגב זכרונות, פרק הקדיש ספר שלם לדברים שהוא זוכר (Je Me Souviens; אני זוכר) בו מנה, כמעט מבלי לפרט או להוסיף הֶקְשֵׁר, כ-480 זכרונות, כגון:

[265] אני זוכר את לי הארווי אוסוולד.

[268] אני זוכר שכשהועמד לדין, איכמן הושב בתוך תא זכוכית. 

[382] אני זוכר את יונת השלום של פיקסו, ואת הפורטרט שצייר של סטאלין.

[...] 

הספר לא תורגם לעברית, וכנראה גם לא יתורגם (יותר מידי זכרונות תלויי-זמן ותרבות, שיהיו קשים ל׳תרגום׳ לעברית.)

***

פרק התייחס לבורחס בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, שגם הוא ראה אור בהוצאת בבל:


Like the librarians of Babel in Borges’s story, who are looking for the book that will provide them with the key to all the others, we oscillate between the illusion of perfection and the vertigo of the unattainable. In the name of completeness, we would like to believe that a unique order exists that would enable us to accede in knowledge all in one go; in the name of the unattainable, we would like to think that order and disorder are in fact the same word, denoting pure chance. 

It’s possible also that both are decoys, illusions intended to disguise the erosion of both books and systems. It is no bad thing in any case that between the two our bookshelves should serve from time to time as joggers of the memory, as cat-rests and as lumber-rooms.

סופרים, אם כן, אינם אלא מלהטטים בזיכרון. העבר הוא חומר גלם גס בידיהם, והם לשים אותו, שוב ושוב. פרק היה מודע לבעייתיות שבדבר, אך בה-בעת היה מודע לכך שבמתח הזה שבין זכרון לבדיון נולדת גם היצירה.

יום שני, 13 במרץ 2017

אמריקאים בפאריס


חלק א׳: למה אני (עדיין) מקבל ניוזלטרים מהStrand

לפני כמעט עשור תיירנו, אשתי ואני, כשבועיים במנהטן, ניו-יורק. במהלך הביקור הקצר ביקרנו, בין השאר, בחנות הספרים המפורסמת Strand Books, שממוקמת בשדרות ברודווי, בדאון-טאון מנהטן. זה היה ביקור-חטף, שערך לא יותר מרבע שעה (מומלץ להקדיש לפחות כמה שעות לביקור בחנות בת הארבע-קומות) אך כזה שהותיר בכל-זאת רושם שמדובר במקום בעל פוטנציאל עצום (Hemleys של הספרים, אם תרצו..)

כמה שנים מאוחר יותר נתקלתי שוב בחנות הספרים (הפעם בספר..) כשקראתי את ספר הזכרונות של פטי סמית Just Kids. מסתבר שהיא והאמן רוברט מייפלתורפ עבדו ב-Strand בתחילת שנות השבעים של המאה-העשרים. 

במהלך השנים שחלפו מאז הביקור החטוף ההוא, יצא לי להזמין כמה ספרים מה-Strand (בחלק מהמקרים הזמנת ספר מהסטרנד שבניו-יורק הרחוקה היתה זולה יותר מהזמנת ספר מאמזון האנגלי!) ומידי פעם אני מקבל מהם גם ניוזלטר (בעברית שחה, אִגֶּרֶת מֵידָע, יְדִיעוֹן מְקֻוָּן או עלון חדשות) בו הם מספרים ללקוחותיהם הנאמנים על ספר חדש שראה אור, אירועים שמתקיימים בחנות (השקה מיוחדת; ביקור סופר..) וכיוצא בזה. 

חלק ב׳: חופשה קיצית (במחיר שפוי) בפריס

השבוע הגיע ניוזלטר יוצא דופן מה-Strand. הציעו בו חופשה קיצית (ותרבותית) בפריס. במחיר שפוי (affordable במקור.)

בתפריט: שהייה במלון בוטיק ברובע השמיני (רובע מונסו) שבגדה הימנית, ביקור במונומנטים המפורסמים של פריס (כנסיית הסאקרה-קר, קתדרלת נוטרה-דם, מוזיאון אורסיי, וכמובן מגדל האייפל..) וכן טעימות יין צרפתי ונשנוש מאפים צרפתיים איכותיים למכביר.

המחיר: $3,380 לאדם (לא כולל הטיסות..)


קהל היעד של המבצע הוא כמובן אמריקאים. בני שישים פלוס (אני מנחש..) שלא ביקרו מעולם בפריס (אני די בטוח.) 

פריס הפכה למוצר יקר מאז שהצרפתים עברו מן הפרנק לאירו. affordable היא לא.. אך לא התכנסנו כאן לדבר על עלויות המחיה (והתיור) בעיר האורות.

פריס היא עיר שמעוררת נוסטלגיה עוד לפני שמבקרים בה בפעם הראשונה. היא היתה אהודה ע״י אמריקאים החל מהמאה התשע-עשרה (הנרי ג׳יימס חי ברובע הלטיני ב-1875; המינגווי עבר לגור בעיר ב1918 ונכח בשחרורה מהנאצים ב1945; הנרי מילר חי בעיר בין השנים 1930-1939. הרשימה ארוכה..) רבים מהם הפכו לשגרירים מרצון של העיר, הרבו לפארה, והרעיפו עליה שבחים. לאחרונה שבשגרירים אלו, אליין סיולינו, נחשפתי ממש במקרה, במהלך שיטוט באפליקציית אינסטגרם.

חלק ג׳: אמריקאית בפריס 

אליין סיולינו היא עיתונאית אמריקאית, שעבדה כשמונה שנים ככתבת החוץ של הניו-יורק טיימס בפריס. במהלך רוב התקופה הזו היא חיה ברי דה מרטיר (רחוב הקדושים המעונים) החוֹצֶה את הרובעים התשיעי והשמונה-עשר בגדה הימנית, סמוך לכנסיית הסאקרה-קר (Sacré-Cœur) המתויירת. 

הרחוב היחיד בפריס (The Only Street in Paris: Life on the Rue des Martyrsהוא ספרה הרביעי. קדמו לו ספרים שכתבה על עירק של סאדאם חוסיין ועל פניה הנסתרות של איראן. 


אקדים ואומר, עם יד על הלב, שאילו הייתי נתקל בספרה של סיולינו בחנות ספרים, הסיכויים שהייתי קונה אותו שואפים לאפס. אולי זו הכותרת שמעל לשם הספר, המכריזה: A New York Times Bestseller - באותיות אדומות, כאילו העורכים מבקשים להזהיר את הקורא מפני הספר! (אדום זה סכנה..) אולם משהו בכל זאת גרם לי לחפש את הספר מייד באתר אמזון ולרכוש אותו במקום. 


אולי היה זה עיצוב הכריכה, שמשדרת אותנטיות פריזאית, בה-בעת שהיא קלישאתית.. או אולי היתה זו ספונטניות לא מוסברת (כפי שכתבתי בפוסט אחר בבלוג זה זה מכבר: כשמשנים מקום בהחלט משנים גם הרגלי קריאה. מסתבר שאותו עיקרון תקף גם לאקט הרכישה של ספר..!)


[מעניין לחשוב רגע כמה הפכו הרשתות החברתיות, והאינטרנט בכלל, לחנות וירטואלית בה אנו צורכים תכנים ונחשפים לדברים חדשים. רבים תופשים את האינטרנט כמנוע-חיפוש: ואולם, מנועי החיפוש הם רק השלב הראשון בשיטוט שיכול להימשך דקות, שעות או ימים.. כשאנו ׳מדפדפים׳ בין דפי אתר הניו-יורק טיימז או מזפזפים בין תמונות באפליקצית אינסטגרם, אנו נחשפים לעיתים קרובות לעולם אחר, עולם שלעיתים קרובות ממוקם במרחק כמה רחובות בלבד מאיתנו, ולעיתים בצד השני של העולם..]

סיולינו היא לעת-עתה האחרונה בשורה ארוכה של שגרירים מרצון - אמריקאים בפאריס העושים כל שביכולתם להיטמע במרקם החיים הצרפתי שהולך ונעשה יותר ויותר חמקמק (האם להיות צרפתי הוא אדם לבן שחי במדינה במשך עשרות דורות או אלג׳יראי דור שני? קתולי או אתאיסט? שמרני או ליברלי? הרשימה ארוכה..) 


המשימה שסיולינו לקחה על עצמה בכתיבת הספר שלפנינו ברורה מרגעי הקריאה הראשונים: להנציח ולשמר את ההיסטוריה ארוכת הימים וכן את ההווה המתמסמס של רחוב אחד בבירה הצרפתית, רחוב שעל אף הפופולריות שלו בקרב התיירים בשנים האחרונות, הצליח לשמר, לפי הסופרת, אופי פריזאי טיפוסי, באקט של מחאה מול ההתמסחרות הבוטה של שאר הרובעים הפריזאים ש׳נכנעו׳ לצונמי התיירות הגואה


למה אני מתכוון בהווה מתמסמס? בשמונה השנים שסיולינו חיה ברחוב הקדושים המעונים, היא הפכה לעדה לשינויים הפוקדים את הרחוב הפריסאי, ואת העיר בכלל: עסקים קטנים, ששימרו מסורת בת עשרות או מאות שנים, נסגרים ומפנים מקום לרשתות אופנה בינלאומיות; אמנים ובעלי מלאכה מתקשים להמשיך לעסוק במשלח ידם; כנסיות מתפוררות מתוחזקות על-ידי נדבות זעומות שמתי-מעט מאמינים תורמים להן; ועוד ועוד דוגמאות..)


תהליכי גלובליות מואצת ודורסנית פוקדים גם את פריז, שעד לתחילת המאה העשרים-ואחת עדיין שימרה ברובה אווירת Fin de siècle. ואולם, לצד התמונה הזו שסיולינו מציגה, של עולם הולך ונעלם, היא מצליחה להפיח בקוראים גם מעט תקווה, שהאופי הפריזאי בכל-זאת ינצח, והעיר תצליח לשמר את קסמיה לפחות עוד עשור או שניים.. 

יום שלישי, 7 במרץ 2017

שחור, מוכר או מוזר?


לטג׳ו קול יש (סופסוף) ספר חדש! 

נכון, אף לא אחד משלושת ספריו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר תורגם עד כה לעברית, אז שמו לא אומר הרבה לקורא הישראלי הממוצע, וזה מצער מאוד! אבל.. אטלס כותב על קול בהתמדה מאז שספרו הנפלא Open City ראה אור באנגלית בשנת 2011. איך זה שקול עוד לא תורגם לעברית? נסתרות דרכי עולם המולו״ת הישראלי.. 

טג׳ו קול הוא איש אשכולות של המאה ה-21. סופר, מסאי, צלם, היסטוריון אמנות, אושיית מדיה חברתית לשעבר (לקול חשבון טוויטר שהיה פופולארי מאוד, עד שננטש אי שם בשלהי שנת 2014,) ועוד היד נטויה..

יליד ארה״ב, קול חי בניגריה במשך רוב שנות ילדותו ונעוריו, וחזר לגור בארה״ב בגיל 17. הוא כותב באנגלית ועד כה ראו אור, כאמור, שלושה ספרים פרי עטו (ספר רביעי, Blind Spot, יראה אור ביוני השנה, ויכלול כ-150 תמונות שקול צילם, ולצידם טקסטים, פרי עטו של הסופר. יש למה לצפות.) 


סלמאן רושדי ׳הכתיר׳ את קול אחד הסופרים המוכשרים ביותר של דורו.


עד כאן הסופרלטיבים. למען האמת, כתיבתו של קול לא זקוקה להם בכלל. מספיק לקרוא כמה שורות מעיר פתוחה כדי להיווכח שמדובר בכותב חד-הבחנה, עם מבט מקורי על העולם הסובב אותו. 


***

מאז שקראתי את Open Cityֿ אי שם בשנת 2011, ציפיתי בכיליון עינים לספר נוסף של קול.

שנה שעברה גבר עליי יצר הסקרנות ורכשתי וקראתי את ספרו הראשון של קול, Every Day Is for the Thiefבספר קצר זה, שראה אור במקור בשנת 2007 בניגריה ופורסם בארה״ב ב-2014, המְסַפֵּר הוא גבר ניגרי שחי בניו-יורק ב15 שנים האחרונות, וכעת הוא חוזר לביקור קצר בלאגוס, בירת ניגריה. כפי שספר העיון החדש של קול רומז, הכל בלאגוס נדמה למספר מוכר, אך עם זאת זר ומוזר: ניגריה היא מדינת עולם שלישי, מוכת עוני, שחיתות ואלימות. זהו עולם שונה בתכלית מן העולם המערבי בו בילה את רוב שנות חייו הבוגרים. 



***

ספרו האחרון של קול, Known and Strange Things, מאגד מעל ל-50 מסות, חלקן פורסמו בכתב-העת היוקרתי The New Yorker. הספר ראה אור בסוף 2016. איכשהו, נחשפתי לדבר קיומו רק ממש לאחרונה, אך מרגע התגלית הספר לא בילה זמן רב ברשימת החשקים שלי באמזון: מיהרתי לרכוש אותו בהזדמנות הראשונה! 

ואכן, לפחות מקריאה במסה הראשונה, Black Body (שזמינה לקריאה כאן) מדובר באסופת מאמרים מבטיחה. על כריכת הספר הביאו העורכים ציטוט/דברי שבח של המסאית האמריקאית, רבקה סולניט (Rebecca Solnit) שנעשתה פופולארית מאוד בארה״ב (בקרב החוגים האינטלקטואלים לפחות..) בזכות ספרה Men Explain Things to Me, שגם קראתי שנה שעברה ואני מתעתד לדווח עליו בבלוג זה בשבועות הקרובים (מיותר כנראה לציין שגם סולניט, שפרסמה כבר מעל לעשרה ספרים ב-25 השנים האחרונות, עדיין לא תורגמה לעברית..)

חזרה לספרו של טג׳ו קול. במסה הקצרה Black Body קול מתאר ביקור קצר שערך בכפר לוק שבשוויץ, בעקבות הסופר ג׳יימס בולדווין. בולדווין חי בכפר השוויצרי עם בן זוגו בשנת 1951. הוא היה כמובן השחור היחיד בכפר, והוא תיעד את החוויה במסה בשם זר בכפר (Stranger in the Village) שראתה אור בשנת 1955 כחלק מקובץ המסות, Notes of a Native Son. 


למרבה המזל, זר בכפר הוא הטקסט היחיד פרי עטו בולדווין שזמין בתרגום לעברית, מה שהופך את מאמרו של קול לזָמִין יותר לקורא הישראלי.


הנה נקודת המוצא של מאמרו של בולדווין:


למיטב ידיעתי, אף לא אדם שחור אחד הניח את כף רגלו בכפר השווייצרי הזעיר הזה עד שבאתי הנה אני. עוד לפני שהגעתי אמרו לי שוודאי אהיה בגדר "מחזה" לאנשי הכפר. הנחתי כי פירוש הדבר שאנשים שצבע עורם כשלי נראים נדירות בשווייץ, וכן שאנשי עיר הנם תמיד מעין "מחזה" מחוץ לעיר. לא עלה בדעתי — ייתכן משום שאני אמריקני — כי ישנם אי–שם אנשים שמעולם לא ראו אדם שחור.


המסה של קול, שנכתבה כאמור כשישים שנים אחרי זו של בולדווין, מהדהדת את דבריו של הסופר המנוח. גם היום, למרות שכל אדם (מערבי לפחות) ראה הרבה אנשים שחורים בחייו - להיות שחור עדיין משמעו להיות שונה. יוצא דופן. מוזר.

קול איננו ׳מתנחמד׳. הוא משליך את החול בעיני הקורא: 


To be a stranger is to be looked at, but to be black is to be looked at especially. 

ומוסיף

To be black is to bear the brunt of selective enforcement of the law, and to inhabit a psychic unsteadiness in which there is no guarantee of personal safety. You are a black body first, before you are a kid walking down the street or a Harvard professor who has misplaced his keys.

קול מזהה בכל זאת הבדל גדול בין עולמו של בולדווין לעולמו-שלו: בשישים השנים שמפרידות ביניהם עשו השחורים (אפרו-אמריקאים) כִּבְרַת דֶּרֶךְ בארה״ב ובעולם המערבי. תרומתם התרבותית מורגשת בתחום האופנה והספורט, ובתחום הספרות, המוזיקה, וכולי.. ואולם, קול מזהה דיכוטומיה ברורה בין הפופולריות לה זוכה התרבות השחורה ובין העובדה ששחורים עדיין נתפשים במקרים רבים (ולא רק כשהם מבקרים בכפר לבן בשוויץ) כאאוטסיידרים

Simultaneous with these erasures is the unending collection of profit from black labor. Throughout the culture, there are imitations of the gait, bearing, and dress of the black body, a vampiric “everything but the burden” co-option of black life.

העולם הלבן ניזון כיום יותר מאי-פעם מהתדמית החדשה של האדם השחור, אך בה בעת הוא דוחה את הגוף השחור. מה שמעלה בהכרח את השאלה: 

Baldwin wrote “Stranger in the Village” more than sixty years ago. Now what?


***

כתבתי פה רק על מסה אחת, הראשונה  מתוך רבות שמופיעות בKnown and Strange Things. מכל הכתוב לעיל אני חושב שניתן לשפוט עד כמה כתיבתו של קול טעונה ועוצמתית. 

אדווח בהמשך על רשמי הקריאה בשאר המסות.