יום שלישי, 20 ביוני 2017

למות זו אמנות


Dying
Is an art, like everything else.
I do it exceptionally well.

I do it so it feels like hell.
I do it so it feels real.
I guess you could say I’ve a call.

Sylvia Plath, Lady Lazarus


לפני כחודש-חודשיים קראתי את ספרה של מיוריאל ספארק, The Driver's Seat בעקבות המלצה באפליקציית אינסטגרם. בניגוד לספרים אחרים, נדרש לי קצת זמן לעכל את הספר לאחר הקריאה בו. בזכות 'תיווך' של ספר אחר שקראתי לאחרונה, החלטתי לשוב ולהרהר במהות ספרה של ספארק, ולדווח עליו כאן, כמובן.

מיוריאל ספארק נולדה באדינבורו, סקוטלנד, בשנת 1918. היא נפטרה ב-2006 בטוסקנה שבאיטליה, ובמהלך חייה פירסמה כ-22 רומנים (שישה מהם ראו אור בעברית,) ומספר זהה של קבצי סיפורים קצרים וספרי שירה. כמצופה מאדם שחי כמעט מאה שנים, דרך אירועים כה קריטיים במאה-העשרים, ספארק חוותה במהלך חייה שינויים דרמטיים בזכיותיהן של נשים, החל מזכות ההצבעה, דרך המהפכה הפמיניסטית ומייצוגן הגובר של נשים בפוליטיקה ובמגזר הציבורי, האקדמי והעסקי. ואכן, במרבית ספריה ניצבת אישה במרכז העלילה.

מושב הנהג (A horror story in broad daylight, כך כינה את הנובלה הזו בלוגר אירי שאני נוהג לקרוא מידי פעם,) הוא ספרה העשירי במספר. זו נובלה קצרה שראתה אור בשנת 1970, וב-1974 עובדה לקולנוע, בכיכובה של אליזבט טיילור בתפקיד הראשי, לצד אנדי וורהול (הסרט זמין במלואו לצפייה כאן.) העלילה עוקבת אחר כמה ימים בחייה של ליז, רווקה צעירה (עדיין) שמחליפה את האפרוריות של חיי המשרד בעיירה בריטית בחופשה ססגונית באיטליה:

Her lips are slightly parted: she, whose lips are usually pressed together with the daily disapprovals of the accountants' office where she has worked continually, except for the months of illness, since she was 18, that is to say, for 16 years and some months. Her lips, when she does not speak or eat, are normally pressed together like the ruled line of a balance sheet, marked straight with her old-fashioned lipstick, a final and judging mouth, a precision instrument

בתחילת הנובלה אנו מוצאים את ליז בחנות בגדים. היא מחפשת בגדים שיתאימו לחופשת הקיץ שהיא מתכננת. היא רוכשת שמלה צבעונית ומעיל סגול ומשילה מעליה את בגדיה, ואת חיי השגרה של המשרד האפרורי. אולם ההופעה החדשה שלה גרוטסקית, והיא מבשרת רעות, כמו האקדח המערכה הראשונה במחזות של צ'כוב.

זה מתחיל אם כן כסיפור תמים: אישה צעירה יוצאת לחופשה, ‏אחרי שנים של מונוטוניות ‏ושיעמום. אולם מהר מאוד מבחין הקורא שמשהו אינו כשורה. ‏ליז חסרת מנוח. משהו מניע אותה. לעבר מה? מהר מאוד מתחוור לקורא מהו גורלה:




She will be found tomorrow morning dead from multiple stab wounds, her wrists bound with a silk scarf and her ankles bound with a man's necktie, in the grounds of an empty villa, in a park of the foreign city to which she is travelling on the flight now boarding at Gate 14
***

All life is merely a route to death

הזכרתי בתחילת הפוסט הזה שקראתי ספר ש'תיווך' לי את דרכי חזרה לספרה של ספארק. מדובר בספר בשם The Weird & The Eerie (המוזר והמסתורי,) מאת מארק פישר, אקדמאי וחוקר תרבות וספרות בריטי שנפטר בטרם עת בתחילת השנה. ספרו של פישר עוסק, כפי ששמו רומז, בספרות ובקולנוע בהם הנסתר,  המסתורי, הלא-רציונלי עומדים במרכז הבמה. בין השאר, פישר מזכיר בספרו את מושג דחף-המוות, או יצר-המוות, של פרויד שהוזכר לראשונה בשנת 1920, במאמרו המהפכני מעבר לעקרון העונג.


כתבתי פה, ממש מזמן, שהחברה המערבית המודרנית מונעת על-ידי משאלת מוות, או דחף-מוות (Death Drive,) דחף שמתבטא לעיתים קרובות בהרס הטבע מסביבנו, או בהרס-עצמי, ולעיתים אף ברצח (חיסול האחר,) או בהתאבדות - (חיסול-העצמי.)

יצר המוות (תנטוס) - הוא דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי. לפי פרויד, זהו דחף המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים. הוא ראה ביצר המוות אמצעי ל"חזרה לרחם," צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר, בה כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. יצר המוות בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".

לאורך הנובלה הקצרה של מיוריאל ספארק, ליז לוקחת את הקורא לנסיעה פרועה, שמטרתה איננה נהירה לו. האם היא מחפשת משהו או שהיא בורחת ממשהו? מי יושב במושב הנהג? מי מוביל את העלילה? האם זה דחף המוות (The Death Drive) שמוביל אותה? ומה יעלה בגורלו של הקורא שמתלווה אליה..?

מה שזה לא יהיה, נדמה לקורא שליז מובלת אל-עבר יעד סופי ע"י משהו גדול וחזק ממנה, כאילו אוחז בה דיבוק: 

[...] a death drive, which in its most radical formulation is not a drive towards death, but a drive of death


פרויד כותב במאמרו על עקרון העונג על אחיינו הקטן כסיפור מקרה - במשחק ה-"פור-דה", דרך יצירת מצב לא נעים, של אי-עונג, מתרגל הילד שליטה, וזאת כדי להפחית את מידת האי-עונג בסיטואציה שהוא עצמו יצר. ליז היא במידה רבה הילד בסיפור הזה. התנהגותה לא-צפויה, קפריזית כשל ילד שנותן למאווייו להניע אותו.

אך מנקודת מבטו של פרויד (כפי שמתווך אותו מארק פישר,) ניתן לומר שהיא בעצם מובלת אל נקודת האי-עונג ע"י כוח שגדול ממנה:

[...] there is an agency at work in us (the unconscious, the death drive), but it is not where or what we expected it to be

הקורא שיסכין להתוודע לנובלה של מיוריאל ספארק יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

ג׳רלד דארל, או: הטרילוגיה של קורפו


חיות וטבע איכשהו תמיד היו ברקע בילדותי. חוקר הטבע סר דיוויד אטנבורו מקריין קלטות וידאו של נשיונל ג׳יאוגרפיק; סרטים של חוקרת הקופים ג׳יין גודול בין קופי השימפנזה באפריקה; וספריו של ג׳רלד דארל - משפחתי וחיות אחרות, חיות, ציפורים וקרובים, וגן האלים - שקראתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 14, בתחילת שנות התשעים של המאה-העשרים. וקראתי שוב ושוב בשנים הבאות (באיזשהו שלב התמכרתי גם לספרו חובב הטבע, שצייד חוקרי טבע צעירים וסקרנים כמוני אז בכלי מחקר בסיסיים ובידע ____ . כמה עצוב שהספר הנפלא הזה, כמו מרבית ספריו של דארל, איננו זמין עוד לקניה בישראל. נדמה שכל עוד דארל היה חי, זכה לתרגומים ולהפצה בעברית. משנפטר בשנת 1995, סר חינו בעיני המול״ים הישראלים והתוצטה היא דור שלם של קוראים שאיננו מכיר את כלל דארל.) 

לפני כעשור בערך, בעת שיטוט חסר מטרה אחרי שעות העבודה בסניף סטימצקי שבדיזינגוף סנטר, נתקלתי במהדורת פינגווין של ספרו של דארל,
The Corfu Trilogy, שמאגדת את שלושת הספרים שכתב על התקופה בה חי עם משפחתו באי קורפו שביוון. רכשתי את הספר, יחד עם ספרו של אלן בנט, The Uncommon Reader, ומיד אחרי שגמעתי את הספרון הקטן של בנט, קראתי בשקיקה גם את הכרך עב-הכרס של דארל. 

ג׳רלד דארל נולד בהודו ב-1925. הוא היה הילד הרביעי במשפחתו, בן הזקונים של הזוג דארל. אביו נפטר כשהיה בן שלוש. אחרי מותו, משפחת דארל עברה לגור בלונדון, ומאוחר יותר לאי היווני קורפו, בשנת 1935, כשג׳רלד היה בן עשר. הם חיו באי עד לשנת 1939. אימו ואחיו של ג׳רלד היו דמויות מרכזיות מאוד בחייו (אחיו לורנס, מחבר הרביעיה האלכסנדרונית, היה סופר מצליח בעצמו. למעשה, ספרו הראשון התפרסם כבר ב-1935, כשחי עם אשתו ננסי בקורפו, לצד משפחתו. כך שג׳רלד וודאי הורשם והושפע ממנו מאוד. בעת השהות באי נהג הסופר האמריקאי הנרי מילר שחי בפריס באותה תקופה לבקר את לורנס דארל בקורפו, וחליפת המכתבים בין השניים שפורסמה כבר ב-1963.) 

השנים שג׳רלד דארל חי בקורפו היו תקופה מכריעה בחייו. ג׳רלד הצעיר קיבל חינוך ביתי ובשארית הזמן נהג לשוטט ברחבי האי, שעדיין לא נכבש על-ידי עדרי התיירים שהחלו לפקוד אותו עם תחילת עידן התעופה האזרחית. בשלושת הספרים שמרכיבים את הטרילוגיה של קורפו, הוא מתאר את האי כגן עדן אבוד של הילדות - תקופה כה אידיאלית עד שהיא גובלת בבדיון:

It was like being allowed back into Paradise הוא כותב בספר הראשון של הטרילוגיה: Our arrival in Corfu was like being born for the first time. 

המעבר חזרה לאנגליה, על סף פרוץ מלחמת-העולם השניה, וודאי היתה קשה מאוד לילד שהורגל לרוץ יחף בחופי הים התכולים, לחקור כל חרק וצמח שהיה בדרכו, לגלות את כל הפינות הפראיות שלו, ולטפח קשרים עם דיירי האי השונים (הספר הראשון של הטרילוגיה, משפחתי וחיות אחרות, ראה אור בשנת 1965, שנה לאחר מותה של אימו לואיזה. חיות, ציפורים וקרובים ב-1969. הספרים זכו להצלחה מיידית באנגליה ותורגמו לעשרות שפות מאז. הוילה הורודה בה דרו בני משפחת דארל עומדת עדיין על תילה.)

ממש לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה בשם The Durrells of Corfu שנכנסה מייד לרשימת השחקים שלי באמזון. מחבר הספר, מייקל האג (Michael Haag) הוא היסטוריון בריטי שכתב ספרים פופולריים על הטמפלרים, על ימי-הבינים, וגם על מצרים (בראיון שקראתי עימו, הוא מספר שבאחד מביקוריו בעיר אלכסנדריה נתקל במקרה בספרו של לורנס דארל, אז התחיל הרומן שלו עם משפחת דארל.) 

הביוגרפיה הקצרה הזו שפורסמה בתחילת 2017 מנסה לשפוך מעט אור על התקופה בה חיו בני משפחת דארל בקורפו, ולחשוף את האמיתות שמאחורי האידיליה וההומור בהם משתמש ג׳רלד דארל לתאר את התקופה הזו בחייו.

The Durrells were masters of fabulation [...] embroiderers of tales קובע האג, וממשיך וקובע שג׳רלד, שלא ממש ראה בתי-ספר החל מגיל תשע, היה בור ועם הארץ בכל מה שקשור לידע כללי וקונוונציונאלי. אימו, מספר האג, היתה אלכוהוליסטית שנטתה לדכאונות תהומיים, עובדה שג׳רלד ואחיו השמיטו מספריהם כשהציגו אותה כבוהמיינית שלוחת-רסן (האג מציין שזו היתה אחת הסיבות המרכזיות למעבר של בני המשפחה לקורפו השלווה והפסטוראלית.) שהותה של המשפחה בקורפו היתה רחוקה מאידיליה: הם לא השתלבו ממש במרקם החברתי של האי, ותושבי האי השמרנים סלדו במקרים רבים מאורח החיים הבוהמייני ונהנתני של בני משפחת דארל וחבריהם. 

יצר החטטנות והביקורתיות גובר עליו, והאג איננו חוסך שבטו מבני משפחת דארל האקצנטריים. על אף שביקורת זו עשויה להאיב על ההנאה מהקריאה הראשונית בספריו הנפלאים של ג׳רלד דארל, אני מודה להופעת הספר הזה על  שהחזיר אותי באחת לתקופה הזו בתחילת נעורי בה הייתי שקוע בכל רגע פנוי בספריו של דארל. 

יום שבת, 27 במאי 2017

אין סוף לפריס


פעםאם זכרוני אינו מטעני, חיי היו משתה בו נפתחו כל הלבבות וכל היינות זרמו
ארתור רמבו, עונה בגיהנום

בניגוד לקוראים ישראלים רבים, לפחות כאלה מהדור הישן, אף-פעם לא ׳התחברתי׳ לארנסט המינגווי. למעשה, הפעם הראשונה (ואחרונה) שקראתי אותו היתה לפני שנים רבות, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. ניסיתי אז לקרוא את למי צלצלו הפעמונים, אולי המפורסם מבין הרומנים שכתב, והנחתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים. הזמן היה יקר אז, ולמי היה כח לגבב המלל של עוד סופר מצ׳ואיסט וטרחן.. 

מאז, כמו שאומרים, חלפו מים רבים בירקון, ואני בכלל חי סמוך לנהר השפרה בשנתיים האחרונים..

לאחרונה בסוג של בולמוס קריאה של ספרים על פריס, או ספרים שמתרחשים בפריס, חזרתי גם להמינגווי. בבחינת סגירת מעגל. היה זה ספרו של הסופר הספרדי אנריקה וילה מטאס, Never Any End to Paris, שנכתב בהשראת ספרו של המינגווי, A Moveable Feast, שהוביל אותי חזרה אל חיקו של הסופר האמריקאי, שסיים את חייו כשהקנה של רובה הציד שלו תחוב לתוך פיו.

הספר ראה אור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי. התרגום העברי הופיע בשנת 2007, תחת השם חגיגה נודדת.

זהו ספרון קטן וצנום (אחת הסיבות שעודדו אותי לרכוש אותו מלכתחילה..)  המוֹנֶה קצת יותר ממאה עמודים המחולקים לעשרים פרקים, רובם בני 2-3 עמודים - אנקדוטות קצרות על התקופה בה חיו המינגווי ואשתו האדלי בבגדה השמאלית של פריס, ברובע הלטיני, בין השנים 1921-1928.

פריס של חגיגה נודדת היא כמובן עיר שונה בתכלית מזו של ימינו: המינגווי מתאר רחובות ברובע הלטיני בהם הביוב זורם חופשי; דייגים שמשליכים את חכותיהם לתוך הסיין ושולים ממנו דגים טעימים למאכל; וכן רועה עיזים שמטייל עם עדר קטן וכלב שמירה ומוכר חלב טרי, הישר מעטיני העז, לכל מי שחפץ בכך. לעובר אורח שהיה נכנס לסעוד את ליבו באחד הביסטרואים של הרובע הלטיני, סמוך לגדת הסן, היה עשוי להזדמן מפגש מפתיע עם הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס שנהג לסעוד בשכונה עם משפחתו.

***


בתקופה זו, המינגווי עוד לא היה vסופר המצליח ונערץ שנעשה אחרי פרסום הרומן הראשון שלו, וזרח השמש. למעשה הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות ככתב עיתון. הוא התקשה למצוא מו״ל לסיפוריו הקצרים והוא ואשתו ובנם התינוק חיים תקופה ארוכה מהיד לפה. 

חוץ ממפגשיו עם ג׳יימס ג׳ויס, המינגווי מקדיש פרק מספרו הקצר גם למשורר האמריקאי עזרא פאונד:

[...] the man I liked and trusted the most as a critic then, the man who believed in the mot juste - the one and only correct word to use - the man who taught me to distrust adjectives as I would later learn to distrust certain people in certain situations

פאונד חי בפריס בין השנים 1920-1924. המינגווי מעניק לו ולסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין מקום של כבוד בספרו. שטיין, שעברה לגור בפריס ב-1903 ונותרה לחיות בה עד ליום מותה ב-1946, ניהלה בדירתה סלון ספרות ואמנות שנחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריס. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה שהתבססה על אהדה והערכה הדדית, אולם נדמה שלהמינגווי היו גם השגות לגבי קשריו עם שטיין, כפי שהוא מעיד:

There is not much future in men being friends with great women although it can be pleasant enough before it gets better or worse, and there is usually even less future with truly ambitious women writers

[במאמר מוסגר אציין, כי לפחות לפי חגיגה נודדת, המינגווי אהב את הנשים שלו יפות, צנועות וחסודות. בתום עוד יום ארוך שהעביר בחדר ששכר לצורכי כתיבה או בבתי הקפה השכונתיים, בעבודה על עוד אחד מסיפוריו הקצרים -  אשתו האדלי חיכתה לו בדירתם הצנועה עם ארוחה חמה וחיוך מאוזן אל אוזן.]

אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר עוסק בחברות שנרקמה בין המינגווי והסופר האמריקאי סקוט פיצג׳רלד, שחי עם אשתו זלדה בפריס. פיצג׳רלד, שכבר זכה להצלחה רבה בנקודה זו של הסיפור, מתואר כאנטיתיזה של  המינגווי: הוא איננו דבק בשיטת כתיבה נוקשה כמו זו של המינגווי, והוא בוגד בכל העקרונות האמנותיים שלו ומשנה את סיפוריו כדי שיימכרו יותר בקלות למגזינים בארה״ב. השניים יוצאים  למסע קצר בדרום צרפת כדי להשיב את מכוניתו של פיצג׳רלד מהעיר ליון לפריס, אולם בדרך כל מה שיכול להשתבש - משתבש.

***

חגיגה נודדת אמנם מתבסס ברובו על רשימות שכתב המינגווי בזמן שחי בפריס, אולם הספר לא פורסם אלא כארבעים שנה לאחר-מעשה. הרשימות וודאי נערכו, והטון שבו נמסרת העלילה וודאי שונה אינספור פעמים.

על אף העוני הקשה והמצוקה הכלקלית ממנה סבלו הסופר  ואשתו במהלך שהותם בפריס, ממרחק השנים המינגווי בוחר לתאר את התקופה באופן אידיאלי, כך שאפילו הרעב בו היה נתקף לעיתים-קרובות מתואר כמעורר השראה:

I learned to understand Cézanne much better and to see truly how he made landscapes when I was hungry. I used to wonder if he were hungry too when he painted; but I thought possibly it was only that he had forgotten to eat. It was one of those unsound but illuminating thoughts you have when you have been sleepless or hungry. Later I thought Cézanne was probably hungry in a different way

מעניין אגב להשוות את פריס של המינגווי לזו של הסופר הבריטי בן דורו, ג׳ורג׳ אורוול, שתיאר בספרו דפוק וזרוק בפריז ולונדון (במקור: Down and Out in Paris and London) שנה בה חי בפריס, ברובע הלטיני גם כן. אורוול סיים לכתוב את הספר ב-1930, כשנה לאחר שעזב את פריס, ואכן הוא אינו מייפה את הדברים ומתאר את העוני שחווה בה כדבר משחית שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושמנציח את קורבנותיה של החברה המודרנית.

אין טיפת חן בעוני, לדידו של אורוול, שכן:



It is fatal to look hungry. It makes people want to kick you

***

אך חגיגה נודדת איננו רק ספר זכרונות סכריני. יש בו גם נימה לא מבוטלת של אותנטיות ואנושיות, שהיתה חסרה לטעמי כשקראתי את למי צלצלו הפעמונים
על אף שהמינגווי שערך את הקטעים שראו אור בחגיגה נודדת הוא כבר סופר מפורסם ומצליח בקנה מידה עולמי (הוא זכה בפרס הנובל ב-1954) הוא מביט בכל-זאת באדם הצעיר שהיה בהִזְדַּהוּת ובהבנה ומתאר אותו באופן מהימן ומעורר השראה. 
פריס של חגיגה נודדת איננה רק נקודת ציון גיאוגרפית, אלא גם מימד של זמן ושל זיכרון, וקטעים רבים בספרון הקטן הזה מצליחים לגעת בכל אחד מהם ולעורר נוסטלגיה למקום שהיה ושאיננו ושבה-בעת הוא עודנו כאן, שם, ובכל מקום.

There is never any ending to Paris and the memory of each person who has lived in it differs from that of any other. We always returned to it no matter who we were or how it was changed or with what difficulties, or ease, it could be reached. Paris was always worth it and you received return for whatever you brought to it. But this is how Paris was in the early days when we were very poor and very happy

יום רביעי, 17 במאי 2017

על הכניעה


המציאות אינה סולחת לנו כאשר אנו בזים לה; היא מתנקמת בנו ומתפרצת בצורת חלומות בלהות

כמו קוראים ישראלים רבים, גם אני התוודעתי למישל וולבק עם פרסום התרגום לעברית של הרומן, החלקיקים האלמנטרים, שראה אור בהוצאת בבל בשנת 2001. בנקודת מפנה זו של המילניום, היה נדמה לרגע שמשב רענן של ספרות חדשה עושה את דרכו אל המזרח התיכון מיבשת אירופה. במידה רבה, וולבק מייצג את קולו של דור מפנה-המאה העשרים. הייאוש שהפגינו גיבוריו המיזנטרופיים, האפתיות שמאפיינת כמעט את כל מעשיהם (חוץ מכל מה שקשור למין..) הביקורת שלהם על המציאות הוולגרית המקיפה אותם, תוך שהם מתפלשים בה - כל אלו נדמו, בתום העשור האחרון של המאה השערים, עשור שהתאפיין באינדיבידואליזם ודחיית כל מקור של סמכות, כנטיות לב טבעיות של דור שחווה את נפילת החומה והתבדה לגבי כוחן של פוליטיקה ואידיאולוגיה להביא לשינוי.

מאז 2001 ראו אור בעברית עוד שמונה תרגומים של ספרים מאת וולבק. גם אני שמרתי על קשר ממרחק עם וולבק: לפני למעלה מעשור קראתי את הרחבת תחום המאבק, הרומן הראשון של וולבק, וכן את פלטפורמה, הרומן השלישי פרי עטו, בו החל וולבק 'להתעמת' עם האיסלאם. קראתי באנגלית גם את הנובלה Lanzarote ואף רפרפתי באסופת שירים שוולבק פירסם ושרכשתי ב-2004 בצרפתית. על פניו, ההיכרות שלי עם כתביו של וולבק היא יותר משטחית, אולם במרוצת השנים הלך ודעך כוכבו בעיני.

בתחילת חודש מאי נתקלתי במקרה, בעת שיטוט חסר מטרה בחנות ספרים גדולה במרכז ברלין, בעותק שלל הרומן האחרון של וולבק, כניעה (Soumission) שראה אור בצרפת בינואר 2015, באותו יום בו התרחש הפיגוע במשרדי השבועון הסאטירי שרלי הבדו. זו סאטירה פוליטית בה מפלרטט וולבק עם הרעיון ההיפוטתי שבצרפת של שנת 2022, ייבחר מועמד מוסלמי בשם מוחמד בן-עבס לנשיאות הרפובליקה.


במציאות שמחוץ לפנטזיה הפוליטית של וולבק, העם הצרפתי ניצב בתחילת חודש מאי בפני נקודת מִפְנֶה מכריעה, בין שני סבבי בחירות טעונים לנשיאות. הרגשתי שצו השעה קורא לי להפגין סולידריות עם העם הצרפתי (ועם אחד ממשיחי השקר שלו..) אז הרמתי את הספר ושמתי פעמי אל עבר הקופה.


הציפיות שלי מהספר, שנבנו כאמור על היכרות ארוכת שנים עם כתביו של וולבק, לא היו גבוהות. למעשה הבאתי לקריאה מִטְעָן לא קטן של סקפטיות. לא נקודת התחלה אידיאלית..



***

כניעה נמסר בגוף ראשון ע״י פרנסואה, פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר הצרפתי בן המחצית השניה של המאה ה-19, ז'וריס קרל הויסמנס. על אף שפרנסואה מייצג כביכול את ׳הממסד׳ שמעסיק אותו כמרצה, הוא אאוטסיידר מוחלט: הוא מתקרב לסוף הקריירה האקדמית שלו (עבר זמן רב מאז היה לו משהו משמעותי לומר או לכתוב על נושא המחקר שלו..) הוא מנהל מערכות יחסים חטופות ולא מחייבות עם נשים (בעיקר עם תלמידות שלו,) אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו, וכמו רוב האירופאים בני דורו - הוא אדיש לפוליטיקה (שיטת הבחירות המערבית [...] שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות" הגיעה לדידו לסוף דרכה) אך בכל-זאת, המהפך הפוליטי לו הוא עֵד הופך עבורו לטראומטי במיוחד.

פרנסואה הוא אדם בודד ודי משעמם, טרוד ואכול שנאה עצמית. הוא נרתע מכל מה שמדיף ריח חברתי ומייצג, לדידו של וולבק, את מותם של מוסדות הנישואים והמשפחה וכן את דעיכתה של הדת הנוצרית וערכיה החברתיים/מוסריים. בקצרה, הוא סמל לדעיכתו של האדם המערבי:

לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, אז למען מי כן אהיה מסוגל לחיות? האנושות לא עניינה אותי, היא אפילו עוררה בי גועל, לא ראיתי בבני האנוש אחים בשום מובן ועוד פחות מזה לו היה עלי להתבונן בחלק מקבוצה מצומצמת יותר של האנושות, לדוגמה זו שמורכבת מבני ארצי, או מהקולגות שלי.

הביקורת שלו נעה מהפנים החוצה, וחזרה פנימה: 

בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות. מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. 

איפה הוא בכל-זאת מוצא מפלט? בכתביו של הויסמנס.

הבחירה בהויסמנס איננה מקרית.. הויסמנס, שהיה בן דורו של אמיל זולה, איננו מוכר מידי לקורא העברי. למעשה, תורגם רק ספר אחד פרי עטו, המפורסם שבהם: להפך, אחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס. הספר עוסק בדוכס דז אסנט, אדם חולני שמאס בחיי החברה הריקניים. כמו פרנסואה של וולבק, דז אסנט מחליט להתבודד מן החברה ואינו מרבה לצאת מביתו (בדומה להויסמנס עצמו).


פרנסואה איננו רק מיזנטרופ. הוא גם מיזוגן. כמו מיזוגינים רבים מקור השנאה שלו לנשים נבע מחוסר ביטחון וחרדה מפני דחיה. אולם פרנסואה מרחיק לכת ומבטא את מורת רוחו מהמין השני גם בתחומים שאינם קשורים ליחסים ש'בינו ובינה:'


למען האמת מעולם לא הייתי משוכנע שזה רעיון טוב שנשים יכולות להצביע, ללמוד אותם לימודים כמו הגברים, להשתלב באותם מקצועות, וכדומה. בסוף התרגלנו לזה, אבל האם זה רעיון טוב, בסופו של דבר?
הכניעה שוולבק מתאר ברומן הזה, היא ראשית כל כניעתה של צרפת (La France בצרפתית - לשון נקבה, וכן La Patrie - המולדת) לאיסלאם; אך היא גם כניעתן של נשים, כפי שמנסח זאת המספר של וולבק:


זו הכניעה [...] יש קשר בין הכניעה המוחלטת של האישה לגבר [...] ובין כניעתו של הגבר לאל, לפי השקפת האיסלאם. 

וולבק משתמש בדימוי הזה הן באופן מילולי - מרגע שהשלטון המוסלמי מתבסס בצרפת מפוטרות כל הנשים המרצות מתפקידיהן באקדמיה ואת מקומן לוקחים מרצים גברים, אך רק כאלו שהמירו את דתם לאיסלאם (ההנהלה החדשה של הסורבון מפצה אותם ומעניקה להם בתמורה שתיים עד שלוש נשים להן יוכלו להינשא בנישואי שידוך מסורתיים) - והן כמטאפורה: וולבק מזהה בנצרות מאפיינים ׳נשיים׳ של חולשה ורכות שסופם להביא לכניעה לכוח חיצוני, גברי וחזק:

אותה אירופה שהיתה פסגת הציויליזציה האנושית התאבדה חד וחלק, בתוך כמה עשורים 

ובמקום אחר:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה - לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית שך העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה. חלקן של האוכלוסיות האלה היה נוצרי; אבל לעיתים קרובות יותר, צריך להודות בכך, הן היו מוסלמיות.

***

וולבק שמגדיר את עצמו כ״ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים״ (הוא בהחלט עושה עבודה טובה בהצדקת הטייטלים היומרניים האלה..) הוא סופר שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אך בעת הקריאה בכניעה הרגשתי שהוא משתדל דווקא לא להידרדר למקומות ׳נמוכים׳ מידי ולזעזע את הקוראים שלו עם תסריטי אימה או להאכיל אותם בכפית. 

כיצד בכל-זאת עלינו לקרוא את כניעה? האם זהו טקסט נבואי שצופה את מותן של הדמוקרטיה המערבית והנצרות והחלפתן ב׳שיטת ממשל׳ אחרת, במקרה הזה האיסלאם; או שמא זו אינה אלא פנטזיה של גבר בודד ומסואב שרוצה לזכות בשלוש נשים (שפחות או מאהבות, אצל וולבק לפעמים נדמה שזה היינו-הך.)

על פניו, זהו רומן פוליטי-אקטואלי, אך לדידי מדובר ברומן פילוסופי. אם מתעלמים לרגע מהביקורת על נשים (שוולבק, ברוב תחכומו, שם בפי המספר שלו או בפי הדמויות ברומן..) הרי שאנו נותרים עם רומן מעורר מחשבה על ׳קיצה של הנצרות׳ או לפחות פרפורי הגסיסה של המערב. פרפורים שרחשיהם מורגשים מידי זמן מה אף בבירה הגרמנית בה אני חי מזה שנתיים בקירוב. 

יום שני, 15 במאי 2017

משפחתי וקומוניסטים אחרים


אנו קוראים ספרים כמו וולף הול מאת הילרי מנטל, כדי להציץ לחצרו של המלך הנרי השמיני ולדמיין לרגע את אנגליה של תחילת המאה השש-עשרה; אנו גומעים בשקיקה את לבד בברלין כדי לנסות ולהבין כיצד התנהלו חייהם של תושבי ברלין בתקופת הרייך השלישי.. סקרנות ויצר לא מבוטל של מציצנות הם חלק בלתי נפרד מחווית הקריאה.
Stalin ate my homework שׁוֹנֶה בתכלית מהספרים שהזכרתי לעיל. אולם הוא מספק הצצה חד-פעמית לעולם שהיה ואיננו עוד, וזו ככל הנראה אחת ממעלותיו (ישנו גם, כמובן, הקשר היהודי..) 

האוטוביוגרפיה הזו שכתב קומיקאי ושחקן טלוויזיה וקולנוע בריטי בשם אלכסיי סייל ראתה אור ב-2010, ועל אף שהיא לא חריגה בנוף המו״לי - העובדה שהגיעה איכשהו לתשומת ליבי אולי ראויה לציון יותר..

בניגוד למרבית הספרים שאני קורא, אין לי זיכרון ברור כיצד נקרה הספר לדרכי. מה שבטוח, זה לא קרה בחנות ספרים ׳מסורתית..׳ זה אחד הספרים הבודדים שקראתי בעזרת אפליקצית Kindle של אמזון, על גבי הטלפון הנייד שלי (במרבית המקרים אני מעדיף לרכוש עותק פיזי ולקרוא בו ׳בשיטה המסורתית.׳)

למה לקרוא ספר שכתב קומיקאי בריטי מהשורה השניה? כתב הגרדיאן שפרסם  ביקורת על הספר סיכם היטב את התחושה הקצת מוזרה הזו:

In a lifetime of finite duration, there are only so many novels by comedians that any sane person will want to read, and most of them are written by Steve Martin

***

אלכסיי סייל נולד ב-1952 בשכונת אנפילד שבליברפול. בן למעמד הפועלים, הוא ילדם היחיד של מולי וג׳ו, זוג יהודים קומוניסטים ואתאיסטים - יוצאים-דופן אפילו במעגל החברתי-משפחתי הצר שלהם. הוריו קראו לו אלכסיי - על שמו של הסופר הרוסי מקסים גורקי (שנקרא אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב,) מייסד ספרות הריאליזם הסוציאליסטי ופעיל פוליטי בברה״מ.

אביו של אלכסיי עובד כשומר בחברת הרכבות הלאומית, והוא גם חבר וועד פעיל:

I always thought that if we had had a van it would have written on the side in big letters: ‘Joseph Henry Sayle and Son –Revolutionaries. Estimates given. No Kalashnikovs left in this van overnight.’

 אימו של אלכסיי היא עקרת בית מאוד לא סטנדרטית:

Having Molly for a mother was like living in the emotional equivalent of Darwin in northern Australia where there are fifteen lightning storms a day 

ובמקום אחר: 

If I left one of the novels I was reading lying around –Catch 22, L’Etranger or The Hound of the Baskervilles –she would pick it up and then start reading it backwards, beginning with the last page. Then she would refuse to let me have it back, spending hours happily engrossed in a story whose outcome she already knew, watching characters’ personalities unevolve 

עלילת הספר עוקבת כאמור אחר ילדותו של אלכסיי, בשנות החמישים והשישים של המאה-העשרים, מגיל חמש בערך עד לגיל שבע-עשרה. דרך העינים של אלכסיי הצעיר אנו מתוודעים לתקופה שסממניה נעלמו כליל. זו אנגליה של אחרי המלחמת-העולם השניה, מדינה שמתאוששת ממלחמת התשה קשה ושאזרחיה מוצאים נחמה בעיקר מחיי שיגרה משמימים. אך חייו של אלכסיי אף פעם לא מתנהלים על מי מנוחות..

***

אחד הדברים שברורים לאלכסיי בדיעבד, ושפירנסו את הספר הזה באינסוף אנקדוטות משעשעות, היא העובדה שהוריו היו שונים בתכלית מכל מי שחי בסביבתם המיידית, מה שגרם בהכרח לכך שגם לו היתה ילדות שונה בתכלית מזו של חבריו לגן ולכיתה: כשכולם הלכו לקולנוע לצפות בסרט במבי של וולט דיסני, לקחו אותו הוריו לראות את אלכסנדר נבסקיסרטו של הבמאי הסובייטי סרגיי אייזנשטיין. באופן לא מפתיע, הוא גדל עם תחושה שהוא ילד קצת יוצא דופן..

One thing that had really stuck with me and which I never questioned was my parents’ violent atheism. Whenever we were told Bible stories at school my mind had shut down like a shop on a Sunday 

ובמקום אחר:

My family’s hobby was the elimination of private property via the violent expropriation of landowners, industrialists, railroad magnates and shipowners, organisation of labour on publicly owned land, in factories and workshops, with competition among the workers being abolished and centralisation of money and credit in the hands of the state through a national bank and the suppression of all private banks and bankers 

אלכסיי הצעיר מנסה ׳לעכל׳ את השׁוֹנוּת הזו שעה שהוא נוסע ברכבות ברחבי אירופה (מתוקף עבודתו של אביו כעובד רכבת, משפחתו קיבלה כרטיסי נסיעה מוזלים משמעותית, וניצלה אותם לטיולים עתירי-אידיאולוגיה אל המדינות הקומוניסטיות של מזרח-אירופה, ראשית לצ׳כוסלובקיה ואח״כ להונגריה, אי שם מעבר למסך הברזל:) 

Along with being treated like a little prince, it was odd for somebody my age to spend such long periods as the only child amongst so many adults. That these extended periods should take place on transcontinental trains, in foreign cities and in the backs of futuristic limousines only added to the weirdness. A lot of the time I was bored and at other times just confused, but the result was that I tended to spend great stretches of time inside my head telling myself stories or inventing complex explanations for the bizarre behaviour of grown-ups

סייל מספק לקוראים ׳מבט מבפנים,׳ ביקורתי אך אם זאת סלחני, על עולמם הדוגמטי והצר של הוריו. הוא אינו חוסך שבטו מהם, אך יש לו גם לא מעט חדווה לייחודיות שלהם. על אף זאת, הוא מתאר בחדות עין את הניואנסים שהבדילו בין הוריו וקומוניסטים אחרים, משאר בני האדם ׳הנורמאלים׳: 

In the world of my parents there was a whole taxonomy, with ‘party member’ at its centre and radiating outwards, classifying the political allegiance of people you met or saw on the television. Closest to party member was ‘fellow traveller’, indicating people who, without being party members, had distinct Communist sympathies –they came to big meetings, read the Daily Worker, and you could trust them to mind the shop while you were out. Next came ‘fellow revolutionaries’ –all manner of anarchists, nationalists and socialists who you might make a temporary alliance with and then when they ceased to be useful you would try to kill them and they would try to kill you. After fellow revolutionaries came ‘reformists’, which in Britain meant members of the Labour Party, people who thought you could round off the corners of capitalism without doing away with it. Then came ‘progressives’. Lenin was said to have another term for those progressives of a liberal bent who came and wrote admiringly about the Soviet Union: he called them ‘useful idiots’

ובמקום אחר:

We didn’t like organised fun with people we didn’t know and particularly didn’t wish to marvel at stately homes and castles, which we viewed as the oppression of our class rendered in stone and plaster. Why would we want to look at a Vanbrugh façade, a ceiling by Rubens or a Palladian portico when we knew that what had paid for it was slavery, exploitation and genocide? When we looked at this beauty my family saw only ideology

הנִגּוּדִּיוּת די ברורה: מצד אחד אלכסיי זכה, בניגוד לרבים בני גילו במעמדו החברתי, לבקר מספר פעמים במדינות אירופאיות אחרות ו׳לטעום׳ תרבויות אחרות שעדיין לא היו מוכרות לקהל הרחב האנגלי שחי, כזכור, על אי מבודד משאר היבשת האירופאית; מצד שני, עולמם של הוריו מתואר כעולם די צר ונוקשה.

על-אף שהוא מתאר את הצָרוּת האידיאולוגית הזו עם לא מעט קורטוב של הומור, ניתן לקרוא ׳בין השורות׳ את הביקורת שלו על הוריו בפרט, ועל הקומוניסטים בני דורם בכלל:

There was some naïve quality in Communists which meant that they simply couldn’t understand the mind of the self-employed, could never haggle for a bargain, do a deal or ensure their roof was repaired properly. Perhaps some of the motivation for them being Communists was the desire one day to have all the self-employed who had robbed them over the years either collectivised or shot

ובמקום אחר:

Communists like us often seemed to make dubious life decisions. Perhaps if you believe at the very core of your being that violent revolution, state repression and forced eradication of unwanted classes of human beings is likely to bring about peace amongst all mankind, then thinking that two weeks in a cabin cruiser on the Shropshire Union Canal might be good for your health isn’t such a stretch

הפנייה להומור כאמצעי להבעת ביקורת ולמציאת לפֻּרְקָן מתבקשת, כאמור. ממש כמו חוקר הטבע והסופר ג׳רלד דארל, שמתאר את יַלְדוּתו יוצאת-דופן עם בני משפחתו האקצנטריים ב׳שלישיית-קורפו׳ המפורסמת שלו (הספרים "משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים" ו"גן האלים" נכתבו בהשראת השנים שמשפחת דארל חיה באי כרתים שביוון, בשנות השלושים של המאה-העשרים,) כך גם אלכסיי הצעיר פונה לקומדיה כדי לתאר את הנסיבות יוצאות-הדופן של ילדותו:

A child in Liverpool grows up understanding comedy in the same way that a young Mongolian nomad grows up knowing his way around a horse.

[...]

Not that I loved humour or anything. .. It was just that I knew with absolute certainty that I was fluent in the language of that country and I might go and live there one day. It was odd for me to have such a complex relationship with humour at such an early age, since neither of my parents were at all sophisticated in that department.

הבאתי ציטוטים רבים מהספר המשעשע והבאמת מרתק הזה. על אף שהסיפור שסייל מספר פה הוא סיפור התבגרות די בנאלי בסופו-של-דבר, הוא עדיין מצליח לגרום לקורא לדפדף בהנאה, תוך שהוא מטבל את העלילה בלא מעט קוריוזים ואנקדוטות. שנה שעברה סייל פרסם ספר המשך בשם Thatcher Stole My Trousers שעשוי בהחלט לעמוד בסטאנדרט הדי-גבוה שחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה מציב. מי יודע, אולי איע גם אליו ביום מן הימים..